הבלוג של יוסי אלעד סבג

עד לפני חודשיים בערך, כל בוקר שלי התחיל באותו מקום בדיוק: אני עומד במטבח עם הקפה הראשון ומנסה להיזכר מה בכלל אמור לקרות היום. היו לי שלוש רשימות במקביל. אחת בפתקים בטלפון, אחת בוואטסאפ ששלחתי לעצמי, ואחת על דף שמסתובב על השיש עד שהוא נרטב. בפועל, כל בוקר הלכו לי בין עשרים לשלושים דקות רק על לאסוף את עצמי. לא על לעשות משהו. מה שהוציא אותי מזה היה משפט של אחותי, בארוחת שישי אצל ההורים, בערך בסוף מאי. היא ראתה אותי מדפדף בין שלושה מסכים כדי למצוא מתי נקבע התור לרופא שיניים, ואמרה: "אתה מנהל את החיים שלך כמו מישהו שאיבד את המפתחות ומחפש אותם בכל חדר חוץ מזה שהוא נמצא בו." באותו רגע זה נשמע לי קצת מעליב. אבל היא צדקה. בדרך הביתה כבר הורדתי כלי שהיא המליצה עליו, אפליקציה שמחוברת למודל שפה ופשוט מקבלת ממני טקסט חופשי. השימוש שלי בו הרבה יותר טיפשי ממה שאנשים מדמיינים כשאומרים "בינה מלאכותית". אני לא מבקש ממנו לכתוב מיילים ולא לנתח נתונים. אני מקליט הודעה קולית של ארבעים שניות בזמן שאני מכין קפה, משהו בסגנון: "צריך להתקשר למוסך בקשר לטסט, יש פגישה בשתיים שאני לא זוכר...

יש לי הרגל ישן שלא הצלחתי להיפטר ממנו: כל פתק, כל חשבונית, כל דף שמישהו מוסר לי ביד, אני מצלם. הטלפון שלי הוא בעצם ארכיון של תמונות מטושטשות שאף פעם לא חזרתי אליהן. לפני חודש בערך חיפשתי בגלריה מספר טלפון של איש מקצוע שרשמתי על מפית. עברתי משהו כמו ארבע מאות תמונות ולא מצאתי. בסוף התקשרתי לחבר ושאלתי אם המספר אצלו. באותו לילה ישבתי לנסות להבין מה הבעיה בעצם. זה לא שאין לי את המידע, הוא שם. פשוט אין לי איך לחפש בתוכו. תמונה של טקסט היא, מבחינת הטלפון, בדיוק כמו תמונה של עץ. התחלתי להתעסק עם משהו שכולם מכירים ואני משום מה התעלמתי ממנו שנים: החיפוש בגלריה של גוגל. הקלדתי מילה שזכרתי מאחת החשבוניות, וזה מצא אותה. לא רק אותה, גם עוד שלוש חשבוניות מאותה חברה שבכלל לא זכרתי שצילמתי. ישבתי מול המסך כמו אידיוט ובהיתי בזה חצי דקה. הטלפון קרא את מה שכתוב בתמונות כל הזמן הזה, פשוט אף פעם לא ביקשתי ממנו. משם זה התגלגל. אם המכשיר יודע לקרוא, אני יכול להפסיק לתייק ולהתחיל לשאול. עברתי לשיטה שבה אני מצלם הכל אבל אומר בקול, תוך כדי הצילום, מילה אחת שתעזור לי אחר כך: "חשמלאי", "רכב...